חכמי התורה הינם בעלי היכולת לכלול את מרחבי השיקולים השונים ולבוחנם במבט שקול ואמיתי וליתן לכל אחד את משקלו הראוי לו ע”פ תורת האמת. בעלי הרכב או הרגולטור אינם בקיאים ואינם מעוניינים להתחשב בכל טיעון תורני, לפיכך יש למסור את ההכרעה בשאלות אלו לידי חכמי התורה שהם אנשי המוסר האמיתי.
זהו תחום אתי – על ועדת אתיקה להחליט בו
זכות הקניין. בעל הרכב הוא האדם הפועל והוא זה שנוטל על מצפונו את תוצאת מעשיו ואף נושא באחריותם המוסרית והממונית.כמו”כ בעל הרכב הוא זה שמשקיע את ממונו בקניית הרכב, והדין נותן שתהיה זכותו לרכוש רכל רכב שירצה, כל עוד ומכונית זו אינה נופלת בבטיחותה בבטיחותן הסטטיסטית של מכוניות הנהוגות בידי אדם הסובבות ברחבי הכבישים. העברת סמכויות לרגולטור בעניינים אלו תסבך את העניינים בשחיתות הון ושלטון, בסחבת מיותרת, בשיקולים לא ענייניים הנובעים מחוסר רצון לסייע ופחד לשאת באחריות.
יצרני הרכב הם האחראים על המוצר, והם צריכים להחליט
מפתחי התוכנה
שלילת הצורך בשאלת חכמי תורה: מכיון שלא עומדת בפנינו שאלה על היתר השימוש במכוניות אלו, מכיון שבכל צורה שיתוכננו, מדובר על בטיחות גבוהה יותר מהמצב כיום שהמכוניות נהוגות בידי אדם, ולא שמענו מי שערער לומר שאסור להשתמש בהם מחשש סכנה. כשם שלא ערער אדם מעולם על שימוש במרכבות הנהוגות בידי בהמה שגם בהם קיימים סיכונים רבים לנוסעים ולסביבותיהם.
א”כ שאלת העדיפות במקרים מסוימים אינה שאלה הלכתית, כיון שמבחינה הלכתית מותר להשתמש ברכב בכל אופן, ובתכנון הרכב אין שאלה הלכתית עד השעה שהרכב בא לידי שימוש. וכשיבוא לידי שימוש כבר אמרנו שבכל מקרה יהיה מותר בשימוש כל עוד הוא בטיחותי ברמת הרכבים האנושיים.