יש מקום לבחון האם במקרה שלפנינו ניתן להתיר את השימוש בזום מכח העיקרון של זה נהנה וזה לא חסר. כלומר, השימוש בקישור אינו פוגע בחברת הזום, ואם כך מדוע ייאסר עלינו ליהנות מהקישור?

הגמרא אומרת ש“זה נהנה וזה לא חסר – פטור”. כלומר, כאשר אדם נהנה מרכוש של חברו אבל חברו איננו מפסיד מכך כלום – פטור הנהנה מלשלם. לפי זה, באופן עקרוני צריך להיות מותר להשתמש בזום של אחר.

אולם כדי להישען על עיקרון זה צריך לבדוק שני דברים:

להלכה, פוסקים רבים אוסרים להשתמש בלא רשות ביצירה של אדם אחר גם כאשר מדובר על יצירה מופשטת. יש פוסקים שאוסרים זאת מצד איסור גזל, ויש פוסקים שביססו זאת גם על עקרונות נוספים כגון חוקי המדינה ודינא דמלכותא, המעביר על דעת בעל הבית, גניבת דעת או דיני נהנה (אגרות משה). לכן למעשה גם כאשר מדובר על דברים מופשטים אסור לאדם להשתמש בממון חברו ללא רשות.

אם הבעלים חסר ואפילו מעט  – מדברי הגמרא שם עולה שאם נגרם לבעלים אפילו חיסרון מועט, אסור לחברו ליהנות מרכושו, התוספות הוסיפו שאם נגרם חיסרון מועט, האדם הנהנה צריך לשלם את כל ההנאה.

לכן במקרה שלנו חובה לבדוק – האם הבעלים חסר? כלומר, האם יש הגבלה ברישיון המוסד לכמות משתמשים, והאם ייתכן שבית הספר משלם יותר במצבים מסוימים? ומאידך – האם לחברת ‘זום’ נגרם חיסרון מסוים בכך שמשתמשים בזום שלא במסגרת בית הספר? מסתבר, שכיוון שחברת ‘זום’ מוכרת רישיון ללא הגבלת זמן, והתשלום של המוסד לחברה הוא תשלום קבוע ללא קשר לשימוש בפועל, אין בעיה מצד זה.

אם יודעים שהבעלים לא מסכים  – במקרה כזה בוודאי שיש איסור. אמנם “זה נהנה וזה אינו חסר” פטור מלשלם, אבל התוספות כותבים שאם הבעלים לא מרשה לאדם אחר להשתמש בנכס שלו, הרי שאסור להשתמש, ובשו”ת נודע ביהודה פסק כדעת התוספות.

כמו כן, מדברי התוספות אף נראה שגם אם הבעלים לא אמר זאת במפורש, עצם הידיעה שהבעלים אינו מרשה מספיקה כדי לאסור את השימוש. לכן, אם הבעלים אסר במפורש, או שידוע שאינו מסכים, הרי שיהיה אסור להשתמש.

מעבר לכך: גם כשהבעלים לא אסר במפורש, יש מחלוקת אם מותר לכתחילה להשתמש בחצר חבירו שלא מדעתו או שזהו גזל. למעשה, כיוון שלא ברור שהעיקרון של “זה נהנה וזה לא חסר” מתיר להשתמש, לא ניתן להתבסס עליו כדי להתיר את השימוש.

סיבה אחרת שיכולה להתיר את השימוש בזום היא שמדובר אולי על דבר שאנשים רגילים למחול עליו, ואם כך ייתכן ששימוש בתוכנת זום בשעות שאינן מיועדות לשיעורים בבית הספר כלול בהיתר זה.

לגבי דברים שאנשים רגילים למחול עליהם (כמו שימוש ללא רשות בעט פשוט לרגע אחד) נאמר בירושלמי  שמותר להשתמש וגם לקחת, וכך נפסק בשולחן ערוך.

עיקרון זה נכון בין בדבר וירטואלי ובין בדבר ממשי. ואמנם בירושלמי נאמר שגם בדברים מסוג זה יש מידת חסידות שלא להשתמש בלי רשות, אך שם מדובר על מי שלוקח מהגדר של חבירו חתיכה קטנה וקיים חשש שאם כולם ינהגו כך – לא תישאר גדר והבעלים יינזק. אבל במקרה של שימוש בזום מסתבר שלא שייך שיקול זה, ואם נכריע שהדבר מותר, אז אין מקום להחמיר מכח מידת חסידות.

למעשה, חברת הזום קיבלה תשלום כללי כנגד כמות מסוימת של קישורים, ובתמורה לכך היא מאשרת למשרד החינוך להשתמש בקישורי זום בכל שעות היממה. מעיון בתנאים המופיעים באתר החברה לא מצאנו כל איזכור לכך שהרישיון מוגבל לעיסוק בתכני הלמידה, ואדרבה, מקריאת התנאים וההגבלות המופיעים באתר נראה שהם מאשרים שימוש בזום גם לצרכים פרטיים, ובתנאי שבעל הקישור משתתף במפגש ולא מוסר את הקישור לחבריו על מנת שיארגנו לעצמם מפגשי זום, וכפי שמודגש בתנאים של חברת הזום.

לאור זאת, אין מקום לחשש של גזל או פגיעה אחרת בחברת זום במקרה של שימוש פרטי בקישור (עם זאת, אם מקליטים את המפגש, יש לוודא שההקלטה נשמרת בענן הפרטי ולא בענן של זום כי יש לכך השפעה על תפיסת המקום בענן).

אני רוצה להתווכח עם כל העמדת הנושא כאן משני כיוונים.

כמובן שאיני בא להתווכח עם הכרעתו של הרב רימון, שאיגף את השאלה מכיוון אחר להתיר מצד הסכמת הבעלים.

הנידון שלנו הינו במידה והבעלים אינם מסכימים אם ניתן למנוע זאת.

ברצוני לחלוק על כמה מהמוסכמות שהובאו כאן.

א. שהנידון שלנו הינו בדבר מופשט. וציטטו מדברי הרמב"ם על בעלות של דבר מופשט בעניין בעלות על ריח וכדו'

ב. היו שצידדו לומר שיש כאן עניין של זה זהנה וזה לא חסר.

ג. הובא שלדעת הגר"מ פיינשטין אסור להשתמש בדבר מופשט.

ברצוני להתווכח ולהחמיר בשני הנושאים הראשונים ואילו לגבי הנושא האחרון להקל.

בחלק הראשון – לדעתי הנידון של הרמב"ם מתעסק בבעלות על דבר שאינו בשליטת בעליו, ואינו מתמעט מבעליו ע"י שימוש זולתו.

הנידון שלפנינו אינו דבר מופשט, כיון שיש כאן חומרים ממשיים (דיסקים) שהמשתמש עושה בהם שימוש מרחוק ע"י כוחות טבע פיסיקליים פשוטים שהתגלו בשנים האחרונות.

הבעלים יכול למנוע זאת ברצותו-  ואף שאינו פועל בכך הרי זה כמי שאינו משמר את חצירו, שלא נאמר משום כך שהחצר הינה דבר מופשט.

וא"כ הנידון אינו שימוש בבעלות על דבר מופשט אלא שימוש ברכוש זולתו, כשאינו מאבד לבעלים את בעלותו ואפשרויות שימושו. והיינו זה נהנה וזה לא חסר.

ב. גם על העמדת הדבר כזה נהנה וזה לא חסר, יש לערער, כיון שסו"ס השימוש הינו מוגבל והחברה מייצרת את אפשרויות השימוש לפי הביקוש, כך שכל שימוש יכול להחשב כ'חסר'.

ג. הציטוט שהובא בשם הגר"מ פיינשטיין מוכיח את ההפך ממה שרצו לומר בשמו.

הגר"מ דן בדבריו על העתקת קלטת שהיא דבר גשמי ובעלות מוחלטת, וכל הדיון שלו הינו מצד 'מידת סדום' נראה שהוא סבור שישנו שיור בקניין הקלטת (טייפ) וגוף הקלטת נשאר שייך לבעליו ואסור להשתמש בקלטת ללא רשותו. אך אם הבעלים התירו למאן דהו להעתיקו ושוב יבוא מישהו אחר להעתיק את המועתק [או אפי' אם ההעתק הראשון נעשה באיסור] הגר"מ אינו דן בעניין זה כלל.

לסיכום- הדיון שלפנינו אינו נוגע לדיון הידוע לגבי העתקת דיסקים וכדו' אם יש בהם משום גזל, כיון שכאן הוא חמור יותר שמשתמש ממש בבעלות חבירו. ואף פועל פעולות בחפצי חבירו (אותות בינאריים בדיסק) ומחסרו בכך.

והדיון נשאר רק בשאלה שדן בה הרב רימון מצד הסכמת הבעלים או לחילופין ההסכם של הבעלים עם משרד החינוך.

ניתן להעלות דיון נוסף – האם דבר שפרוץ כ"כ לרבים נחשב כאבידה מדעת חמורה, שדינה כהפקר.