ניצול פרטי של זום מסחרי | עמוד דיון
Synopsis
ניצול פרטי של זום מסחרי
האם מותר שימוש פרטי של זום שברישיון משרד החינוך?
אסור לעשות שימוש פרטי
למרות סברת זה נהנה וזה אינו חסר ששייכת כאן, קשה להשתמש בה מפני שיש לה כמה הגבלות:
צריך לוודא שלא חסר לשני כלום, וגם צריך לוודא שהבעלים לא מתנגד, וגם כאשר הוא לא התיר במפורש, עדיין יכולה להיות בעיה.
כמו יש, הרב משה פיינשטיין קבע שיש איסור להעתיק קלטות וכדומה, למרות שהגזל הוא בדבר וירטואלי בלבד.
ניתן להתיר שימוש פרטי
קיימת סוגיית זה נהנה וזה אינו חסר, וממנה ניתן להבין שהדבר מותר.
ובנוסף זה דבר שאנשים מוחלים עליו. סברה זו שייכת הן ברכוש ממשי, ולכאורה עוד יותר ברכוש וירטואלי, מפני ששם אדם לא גונב דבר ממשי.
לכן נראה שיש להתיר את השימוש.
Summary
האם יש בעיה של גזל בהפעלת זום שדורש תשלום?
לדוגמא, האם מותר להשתמש ברשיון משרד של מורה במשרד החינוך (שאין בו הגבלת זמן ופיצ’רים משוכללים נוספים) גם לצרכים שלא שייכים לבית הספר?
התשובה תלויה בכמה סוגיות עקרוניות ורחבות: מצד אחד יש פוסקים שרצו לומר שאין גזל בדבר מופשט, רצו להיתלות בסברה שזה נהנה וזה אינו חסר כדי להקל בזה, וגם שטענו שזה דבר שניתן למחול עליו.
מצד שני, פוסקים רבים (כמו האגרות משה) קבעו שיש גזל גם בדבר מופשט, לא תמיד ניתן לבנות על סברת זה נהנה וזה אינו חסר כי לפעמים הבעלים נחסר וכן בעיות נוספות.
הרב רימון פוסק שכיוון שהשימוש הוא מעבר לשעות פעילות בית הספר ואינו פוגע בלמידה של הכיתה בשום צורה שהיא, ומכיוון שאנשים אינם מקפידים על דבר זה, ולכן מותר להשתמש ללא רשות. ובמציאות כמו של זום גם ממידת חסידות אין צורך להחמיר בזה.
The Discussion
אני רוצה להתווכח עם כל העמדת הנושא כאן משני כיוונים.
כמובן שאיני בא להתווכח עם הכרעתו של הרב רימון, שאיגף את השאלה מכיוון אחר להתיר מצד הסכמת הבעלים.
הנידון שלנו הינו במידה והבעלים אינם מסכימים אם ניתן למנוע זאת.
ברצוני לחלוק על כמה מהמוסכמות שהובאו כאן.
א. שהנידון שלנו הינו בדבר מופשט. וציטטו מדברי הרמב”ם על בעלות של דבר מופשט בעניין בעלות על ריח וכדו’
ב. היו שצידדו לומר שיש כאן עניין של זה זהנה וזה לא חסר.
ג. הובא שלדעת הגר”מ פיינשטין אסור להשתמש בדבר מופשט.
ברצוני להתווכח ולהחמיר בשני הנושאים הראשונים ואילו לגבי הנושא האחרון להקל.
בחלק הראשון – לדעתי הנידון של הרמב”ם מתעסק בבעלות על דבר שאינו בשליטת בעליו, ואינו מתמעט מבעליו ע”י שימוש זולתו.
הנידון שלפנינו אינו דבר מופשט, כיון שיש כאן חומרים ממשיים (דיסקים) שהמשתמש עושה בהם שימוש מרחוק ע”י כוחות טבע פיסיקליים פשוטים שהתגלו בשנים האחרונות.
הבעלים יכול למנוע זאת ברצותו- ואף שאינו פועל בכך הרי זה כמי שאינו משמר את חצירו, שלא נאמר משום כך שהחצר הינה דבר מופשט.
וא”כ הנידון אינו שימוש בבעלות על דבר מופשט אלא שימוש ברכוש זולתו, כשאינו מאבד לבעלים את בעלותו ואפשרויות שימושו. והיינו זה נהנה וזה לא חסר.
ב. גם על העמדת הדבר כזה נהנה וזה לא חסר, יש לערער, כיון שסו”ס השימוש הינו מוגבל והחברה מייצרת את אפשרויות השימוש לפי הביקוש, כך שכל שימוש יכול להחשב כ’חסר’.
ג. הציטוט שהובא בשם הגר”מ פיינשטיין מוכיח את ההפך ממה שרצו לומר בשמו.
הגר”מ דן בדבריו על העתקת קלטת שהיא דבר גשמי ובעלות מוחלטת, וכל הדיון שלו הינו מצד ‘מידת סדום’ נראה שהוא סבור שישנו שיור בקניין הקלטת (טייפ) וגוף הקלטת נשאר שייך לבעליו ואסור להשתמש בקלטת ללא רשותו. אך אם הבעלים התירו למאן דהו להעתיקו ושוב יבוא מישהו אחר להעתיק את המועתק [או אפי’ אם ההעתק הראשון נעשה באיסור] הגר”מ אינו דן בעניין זה כלל.
לסיכום- הדיון שלפנינו אינו נוגע לדיון הידוע לגבי העתקת דיסקים וכדו’ אם יש בהם משום גזל, כיון שכאן הוא חמור יותר שמשתמש ממש בבעלות חבירו. ואף פועל פעולות בחפצי חבירו (אותות בינאריים בדיסק) ומחסרו בכך.
והדיון נשאר רק בשאלה שדן בה הרב רימון מצד הסכמת הבעלים או לחילופין ההסכם של הבעלים עם משרד החינוך.
ניתן להעלות דיון נוסף – האם דבר שפרוץ כ”כ לרבים נחשב כאבידה מדעת חמורה, שדינה כהפקר.
Last Posts
כמובן שאיני בא להתווכח עם הכרעתו של הרב רימון, שאיגף את השאלה מכיוון אחר להתיר מצד הסכמת הבעלים.
הנידון שלנו הינו במידה והבעלים אינם מסכימים אם ניתן למנוע זאת.
ברצוני לחלוק על כמה מהמוסכמות שהובאו כאן.
א. שהנידון שלנו הינו בדבר מופשט. וציטטו מדברי הרמב”ם על בעלות של דבר מופשט בעניין בעלות על ריח וכדו’
ב. היו שצידדו לומר שיש כאן עניין של זה זהנה וזה לא חסר.
ג. הובא שלדעת הגר”מ פיינשטין אסור להשתמש בדבר מופשט.
ברצוני להתווכח ולהחמיר בשני הנושאים הראשונים ואילו לגבי הנושא האחרון להקל.
בחלק הראשון – לדעתי, הנידון של הרמב”ם עוסק בבעלות על דבר שאינו בשליטת בעליו, ואינו מתמעט מבעליו ע”י שימוש זולתו.
הנידון שלפנינו אינו דבר מופשט, כיון שיש כאן חומרים ממשיים (דיסקים) שהמשתמש עושה בהם שימוש מרחוק ע”י כוחות טבע פיסיקליים פשוטים שהתגלו בשנים האחרונות.
הבעלים יכול למנוע זאת ברצותו- ואף שאינו פועל בכך הרי זה כמי שאינו משמר את חצירו, שלא נאמר משום כך שהחצר הינה דבר מופשט.
וא”כ הנידון אינו שימוש בבעלות על דבר מופשט אלא שימוש ברכוש זולתו, כשאינו מאבד לבעלים את בעלותו ואפשרויות שימושו. והיינו זה נהנה וזה לא חסר.
ב. גם על העמדת הדבר כזה נהנה וזה לא חסר, יש לערער, כיון שסו”ס השימוש הינו מוגבל והחברה מייצרת את אפשרויות השימוש לפי הביקוש, כך שכל שימוש יכול להחשב כ’חסר’.
ג. הציטוט שהובא בשם הגר”מ פיינשטיין מוכיח את ההפך ממה שרצו לומר בשמו.
הגר”מ דן בדבריו על העתקת קלטת שהיא דבר גשמי ובעלות מוחלטת, וכל הדיון שלו הינו מצד ‘מידת סדום’ נראה שהוא סבור שישנו שיור בקניין הקלטת (טייפ) וגוף הקלטת נשאר שייך לבעליו ואסור להשתמש בקלטת ללא רשותו. אך אם הבעלים התירו למאן דהו להעתיקו ושוב יבוא מישהו אחר להעתיק את המועתק הגר”מ אינו דן בעניין זה כלל.
לסיכום- הדיון שלפנינו אינו נוגע לדיון הידוע לגבי העתקת דיסקים וכדו’ אם יש בהם משום גזל, כיון שכאן הוא חמור יותר שמשתמש ממש בבעלות חבירו. ואף פועל פעולות בחפצי חבירו (אותות בינאריים בדיסק) ומחסרו בכך.
והדיון נשאר רק בשאלה שדן בה הרב רימון מצד הסכמת הבעלים או לחילופין ההסכם של הבעלים עם משרד החינוך.
מקורות אחרונים
הסכם משרד החינוך ומייקרוסופט
הכרעת הרב רימון
הפסיקה על שימוש פרטי בזום
שו”ע על שימוש בדבר שלא מקפידים
שו"ע חו"מ שנט, א
Participants
נתנאל כובאני
אסף ביגל
גיל ישראל
Editor
בנימין הורוביץ