אני רוצה להתווכח עם כל העמדת הנושא כאן משני כיוונים.

כמובן שאיני בא להתווכח עם הכרעתו של הרב רימון, שאיגף את השאלה מכיוון אחר להתיר מצד הסכמת הבעלים.

הנידון שלנו הינו במידה והבעלים אינם מסכימים אם ניתן למנוע זאת.

ברצוני לחלוק על כמה מהמוסכמות שהובאו כאן.

א. שהנידון שלנו הינו בדבר מופשט. וציטטו מדברי הרמב”ם על בעלות של דבר מופשט בעניין בעלות על ריח וכדו’

ב. היו שצידדו לומר שיש כאן עניין של זה זהנה וזה לא חסר.

ג. הובא שלדעת הגר”מ פיינשטין אסור להשתמש בדבר מופשט.

ברצוני להתווכח ולהחמיר בשני הנושאים הראשונים ואילו לגבי הנושא האחרון להקל.

בחלק הראשון – לדעתי הנידון של הרמב”ם מתעסק בבעלות על דבר שאינו בשליטת בעליו, ואינו מתמעט מבעליו ע”י שימוש זולתו.

הנידון שלפנינו אינו דבר מופשט, כיון שיש כאן חומרים ממשיים (דיסקים) שהמשתמש עושה בהם שימוש מרחוק ע”י כוחות טבע פיסיקליים פשוטים שהתגלו בשנים האחרונות.

הבעלים יכול למנוע זאת ברצותו-  ואף שאינו פועל בכך הרי זה כמי שאינו משמר את חצירו, שלא נאמר משום כך שהחצר הינה דבר מופשט.

וא”כ הנידון אינו שימוש בבעלות על דבר מופשט אלא שימוש ברכוש זולתו, כשאינו מאבד לבעלים את בעלותו ואפשרויות שימושו. והיינו זה נהנה וזה לא חסר.

ב. גם על העמדת הדבר כזה נהנה וזה לא חסר, יש לערער, כיון שסו”ס השימוש הינו מוגבל והחברה מייצרת את אפשרויות השימוש לפי הביקוש, כך שכל שימוש יכול להחשב כ’חסר’.

ג. הציטוט שהובא בשם הגר”מ פיינשטיין מוכיח את ההפך ממה שרצו לומר בשמו.

הגר”מ דן בדבריו על העתקת קלטת שהיא דבר גשמי ובעלות מוחלטת, וכל הדיון שלו הינו מצד ‘מידת סדום’ נראה שהוא סבור שישנו שיור בקניין הקלטת (טייפ) וגוף הקלטת נשאר שייך לבעליו ואסור להשתמש בקלטת ללא רשותו. אך אם הבעלים התירו למאן דהו להעתיקו ושוב יבוא מישהו אחר להעתיק את המועתק [או אפי’ אם ההעתק הראשון נעשה באיסור] הגר”מ אינו דן בעניין זה כלל.

לסיכום- הדיון שלפנינו אינו נוגע לדיון הידוע לגבי העתקת דיסקים וכדו’ אם יש בהם משום גזל, כיון שכאן הוא חמור יותר שמשתמש ממש בבעלות חבירו. ואף פועל פעולות בחפצי חבירו (אותות בינאריים בדיסק) ומחסרו בכך.

והדיון נשאר רק בשאלה שדן בה הרב רימון מצד הסכמת הבעלים או לחילופין ההסכם של הבעלים עם משרד החינוך.

ניתן להעלות דיון נוסף – האם דבר שפרוץ כ”כ לרבים נחשב כאבידה מדעת חמורה, שדינה כהפקר.