מאידך אם הגיע חולה קל שכרגע ניתן לטפל בו בלי הנשמה לעומת חולה קשה שחיבורו עשוי להביא להבראתו (גם אם לא בוודאות) – יש לחבר את החולה הקשה למרות החשש שהחולה הקל עלול להזדקק בהמשך למכונה
(לאור דברי הגרש”ז כאן).

לדיון שהתפתח בהמשך לסוגיה זו ראו כאן

אמנם, האגרות משה סובר שאי אפשר ללכת כיום על פי רשימת הקדימויות הזו, כי קשה להעריך היום תרומה של איש מול אשה לחברה, וכך גם כהן מול לוי.

באשר לצעיר מול זקן, הרב שכטר קבע שאין להעדיף צעיר מול זקן, שהרי הגיל לא הוזכר כפרמטר לעדיפות. ולא עוד אלא יכול להיות שהזקן יוכל לתרום לחברה בשנתיים מה שהצעיר יתרום בעשרים שנה. במצב כזה יש להציל קודם את זה שהגיע קודם, ולא להעדיף את הצעיר דווקא.

מאידך, אפשר לא לתת לו טיפולים מאריכי חיים ובכך יקוצרו בעקיפין חייו והמכונה תתפנה מהר יותר.

לדיון מורחב בסוגיית החולה הנוטה למות ראו כאן.

אולם הרב יובל שרלו קבע על בסיס הדיון בסוגיית נפש מפני נפש (כאן)
כי לא נכון להגדיר את בעלי המוגבלות כנחתים מבחינה רפואית,
ולכן אין לדרג אותם בעדיפות נמוכה יותר.

להרחבה על כך ראו כאן

• הוא חיוני להמשך הטיפול בשאר החולים ולכן הצלתו תציל חיים רבים אחרים.
• הוא סיכן את חייו להצלת אחרים ולכן קודם.

השאלה היא האם אין כאן מדרון חלקלק – שכן האם נוכל להשוות רמטכ”ל לאזרח פשוט, או לומר שהוא קריטי יותר לקיומה של המדינה ולכן הוא קודם.