חולה ומסוכן

חולה קל מול קשה היכול להבריא

הגיעו ביחד שווים

מכונה פנויה זמנית למסוכן

מסוכן מחובר והגיע חולה

מובא במשנה באהלות: עובר המסכן את חיי אמו, אם הוא הוציא את ראשו אסור להרוג אותו כדי להציל את אימו, כי אין דוחים נפש מפני נפש. כלומר אי אפשר להעדיף מבוגר על תינוק.

הגמרא מסבירה שאי אפשר לדחות חיים של אדם אחד כדי להציל אדם אחר בגלל העקרון שאי אפשר לדעת שדמו של אחד אדום יותר משל חברו, כך שבעצם חייו חשובים יותר.

הגמרא פוסקת כר"ע במקרה של שניים שהלכו במדבר ויש לאחד מים שלא יוכלו להספיק לשניהם, שהדין הוא שחייו של בעל המים קודמים. לכאורה יש כאן דחייה של נפש אחת על פני חברתה.
ר' חיים מבריסק תירץ שכאן לא מדובר בהריגה אקטיבית אלא רק בהצלה של בעל המים, ואז הוא לא מחוייב להקריב את חייו למען חברו.

יש מחלוקת באחרונים האם גם לדעת ר"ע כאשר אין לאף אחד בעלות על המים (למשל כשהם בבעלות אדם שלישי, כמו במקרה שהרופא צריך להחליט במי לטפל) האם לנסות להציל את שניהם במקביל (ואז כנראה שניהם ימותו  או שעדיף לתת לאחד מהם (ואז כיצד לבחור את מי?)

להרחבה על כך ראו כאן.

בירושלמי (תרומות ח, ד) נקבע שאי אפשר להסגיר יחיד כדי להציל קבוצה גדולה. לכאורה  גם כאן העיקרון הוא שאין דחיית נפש אפילו לשם הצלת הרבים.

בהמשך הירושלמי  יש מחלוקת אמוראים:
ריש לקיש סובר שמותר להסגיר מי שממילא חייב מיתה.

כנגדו, ר' יוחנן מרחיב וטוען מספיק שהצביעו על אדם מסוים  כדי שיהיה מותר למסור אותו.
בכל מקרה, לשיטת שניהם בכל זאת יש מצב שבו דוחים את נפש היחיד (למען הרבים).

בכמה סיפורי תנ"ך יש כמה מקרים רלוונטיים: יהודה מסר את עצמו למען בנימין, שמשון הוסגר לפלשתים כדי למנוע מהם להתנקם בישראל.
בהמשך הירושלמי עצמו מסופר שאליהו הנביא הפסיק להתגלות לר' יהושע בן לוי, שהסגיר (על פי הדין) את עולא בגלל שמסר למרות וגם בירושלמי שם יש הסתייגות מצעד שכזה.

לכן כנראה הרמב"ם פסק שמותר למסור אדם להריגה במקרה כזה, והוסיף שזו לא הוראה לכתחילה (הרב יובל שרלו כאן)

למעבר לדיון המורחב ראו כאן

המשנה מציגה מדרג בחשיבות של אנשים מסוימים: כהן קודם ללוי, שקודם לישראל, איש קודם לאישה במובנים מסוימים ועוד.
האם דירוג זה אמור לשמש אותנו לתיעדוף במכונות הנשמה?

לדעת מרבית האחרונים (ראו את דברי הרב יובל שרלו) – דירוג זה איננו רלוונטי למציאות ימינו מסיבות שונות, כמו – שוני בחיוניות הטיפול הרפואי (הגר"מ פיינשטיין). יש הטוענים שהמשנה מייצגת את האנשים שהיו קריטיים ביותר לחברה, וצורך הציבורי בדמויות השתנה בימינו (ר' צבי שכטר) ולכן אין אפשרות מעשית לנהוג כך (רש"ז אויירבך).

הגמרא מלמדת שמי שנפלה עליו מפולת בשבת – יש לחלל עליו שבת גם אם הוא גוסס ויחיה רק חיי שעה. ועוד מלמדת הגמרא הגמרא שאסור לעצום את עיניו של הגוסס כדי לזרז את מיתתו, מפני שאסור לקצר חיי שעה של אדם.

מכאן לכאורה עולה שאסור לקצר חיי שעה של אדם.

מצד שני, מהגמרא במקום אחר יוצא שמותר למי שימות בקרוב (חיי שעה) לקחת סיכון למוות בטיפול רפואי שעשוי להציל את חייו, ומכאן שהיחס לחייו הוא אחר מאשר ביחס למי שיחה חיי עולם.

הגרש"ז אוירבך קבע שיש לאזן בין שני מרכיבים עיקריים:
א. סיכויי ההחלמה בזכות חיבור למכונה.

ב. חומרת המצב הרפואי.

לפיכך אם ישנם חולים שמצבם הרפואי קשה יותר מאחרים, וסיכוייהם הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתם טובים – הם קודמים לאלו שמצבם הרפואי קל יותר. והשיקול של סיכויי ההחלמה הוא עדיף על פני השיקול של חומרת המצב.

ככלל זוהי גם מסקנת הועדה הציבורית לתעדוף חולים קשים בתקופת הקורונה, שניסחה כללים לצוותים הרפואיים, ראו על כך כאן.

למדנו לעיל שאם הגיע קודם חולה שיכול לחיות חיי שעה וחיברו אותו למכונה – אסור לנתק אותו מהמכונה. אולם במציאות של מגפת הקורונה, בה בעוד כמה שעות או ימים יכולים להגיע חולים שהסיכוי ההחלמה שלהם גבוהים יותר, קבע הרב צבי שכטר שיש להתייחס למצב כאילו שני החולים באו בבת אחת. ממילא יש להימנע מלחבר את חולה השעה ולשמור את המכונה עבור מי שסיכוייהם לשרוד טובים יותר.

ההלכה במקרים הפרטניים

לדיון המשך שהתפתח בסוגיא זו – ראו כאן