הדבר יכול להיות נכון לגבי פעולות מאוד נפוצות כמו נסיעה ברכב, והדין שייך גם בביקור של סבא וסבתא בתקופת הקורונה. להרחבה על כך בשיעור כאן

ואכן, ניתן להבין את ההיתר של חכמים בשתי צורות. אפשר לומר שהמצבים שבהם חכמים התירו להיכנס לסכנה אכן מוגדרים כמסוכנים, אבל במקרים הללו יש היתר להסתכן כי ה’ שומר. מצד שני, אפשר לומר שאם רבים נוהגים כך ולא חוששים– המצב לא מוגדר כסכנה. לפי זה מובן יותר מדוע אפשר לקחת את הסיכונים הללו.

א. המגן אברהם קבע שכיום לא קובעים תעניות על מגיפות, מפני שתענית מחלישה את הגוף. ממילא ברור שצריך להיזהר יותר ולא לבקש לצום ממי שאולי חולה ויש חשש שגופו ייחלש. ראו על כך כאן

ב. הרב הלפרין סיפר ששמע מפוסק גדול שהוא שמע מרופאים שצום לא מחליש את המערכת החיסונית. הרב הזה אמר שיש מאמרים שאומרים שזה לא מסכן את הצם. אולם אחר כך הוא דייק בדבריו, ואמר שאין לרופאים ודאות בדבר, והם חושבים שזה לא מזיק. ממילא אי אפשר לבנות על חוסר הודאות של הרופאים.

ג. הרב הלפרין סיפר שרב גדול אחד שמע ממנו שמי שנמצא בבידוד לא יצום, ואותו רב לא הקשיב לו. באותו מצב כל משפחתו נדבקה, והוא עצמו נחלש מאוד, והוא משער שזה נבע מהצום.

ד. ר’ מנחם רקנאטי מביא סיפור שאחד מבעלי התוספות היה חולה לפני יום כיפור, והרופא אמר לו לאכול. הוא אמר שבגלל שדברי הרופא זה ספק ואילו חובת הצום היא ודאית, עדיף לצום. בסופו של דבר הוא צם ומת, וחביריו בעלי התוספות אמרו שהוא נהג לא כהוגן.