הרמב"ם פסק כשיטת רבא, שיש חיוב מהתורה רק על ארבעת המלאכות המוזכרות בפסוקים.

למד מכאן הרב צבי פסח פרנק שניתן יותר להקל בזריעה במכונה, מפני שהאדם לא זורע בדרך הרגילה, ולכן זה יצא מגדר אב.

כנגדו, החזון איש טען שהיות והאדם הוא זה שתכנן היטב את פעולת המכונה ולא שינה אותה באופן מהותי, עדיין היא מוגדרת כאב.

הירושלמי הביא שלדעת רשב"ג מותר לטעת אילנות סרק בשמיטה, והסביר הר"ש סירלאו שזה מפני שהאדם לא נהנה מפירותיהם.

אולם הרמב"ם פסק שאסור לטעת גם אילנות סרק בשמיטה, ולא קיבל את הירושלמי הזה להלכה.

ובכל זאת, הגמרא קובעת שבאילנות סרק, ובחלקי אילנות פרי שלא מיועדים לאכילה, אין קדושת שביעית.

הרב אוירבך קבע שאין בלולבים קדושת שביעית, היות ולא נוטעים אותם על דעת להשתמש בענפים, ולכן ניתן לזרוק אותם לאחר השימוש בסוכות

פאת השולחן סבר שהיות ושביעית בזמן הזה מדרבנן, הרי שיש להכריע את ספק הירושלמי לקולא. כך גם דעת הרב עובדיה יוסף

כנגדו, החזון איש סבר שהיות ומקור הספק הוא מהתורה, הרי שלא ניתן להקל בו כמו שאר ספקות דרבנן. כמו כן, ייתכן שיש על כך איסור דרבנן. למעשה נוהגים להחמיר כמותו.

באשר לעציץ שאינו נקוב בבית, כתב החזון איש שיש להקל בזה מדין ספק ספיקא, מפני שמצטרפות שתי סיבות להקל – זריעה בבית וזריעה מנותקת מהקרקע

הרב אהרן ליכטנשטיין הסביר שהירושלמי הסתפק האם מותרת זריעה בתוך בית כי הוא כלול ב"ארץ", שהרי קרקע הבית היא חלק מן הארץ. באשר לעציץ, אולי הוא נחשב כשדה כשהוא נמצא על האדמה במקום פתוח, אבל הוא בודאי אינו בכלל "ושבתה הארץ", שכן הוא מנותק מהארץ. לאור זאת, בכל מקרה מותר לזרוע בעציץ כזה, שהרי "שדך לא תזרע" אינו רלוונטי בבית, ו"ושבתה הארץ" לא כולל עציץ.