ופשיטא שכיון שאנו מסכימים להתיר את המכירה לזמן,
ע"פ אותם היסודות שאנו סומכין עליהם,
או מטעם ד' החנוך בשם הרמב"ן (מצוה של"ט) שהאיסור הוא במכירה לעכו"ם לצמיתות,
או מטעם שעכשו אין הקרקעות שלנו מכח דינא דמלכותא, שנחשבים בעלי הקרקע רק כמו אריסים, שמקבלים מה שהוא יותר מהעשור בשכרם,

או מטעם שאין הישמעאלים עובדי ע"ז, וי"ל שדינם כגר תושב, שלדעת הראב"ד פ"י ה"ו מע"ז גם בזה"ז נוהג לענין ישיבת הארץ, ופשיטא דמותר לכה"פ להשכיר לו קרקע,
ומכירה לזמן י"ל דלענין זה כשכירות דמיא, אף על פי שמועלת להפקיע חובת שביעית, דבזה ודאי ראוי לצרף דברי החנוך ע"פ הרמב"ן הנ"ל, דעיקר האיסור הוא לצמיתות,

מכל הלין טעמי לא שייך לומר אין שלד"ע. וביחוד ששכירות ודאי מותרת היכי שהענין הוא לטובת ישראל, באופן דלא סגי בלא"ה, וכד' ירוש' ע"ז פ"א ה"ט,
ואפי' במכירה מתיר במקום אונס עניות בכפתור ופרח פ"י,
וכ"ה בקובץ הלכות א"י המיוחס להטור, שנדפס זה איזה שנים מכת"י, ונראין הדברים שהוא לאחד מגדולי הראשונים. ואם נמסור תורת כל א' בידו יתבטל תיקון המכירה לגמרי,
ומפני האונס יעשו בלא שום צד היתר.