המסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).

שנית, כל יסוד היתר ‘אוצר בית דין’ הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה’אוצרות’ יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה’אוצר’ ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה’אוצר’ יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה’אוצר’ יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.

וזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת ‘היתר המכירה’, שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך ‘אוצר בית דין’. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת ‘אוצר בית דין’ הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה’אוצר’ סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.

לפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת ‘היתר המכירה’ לעבודה במסגרת ‘אוצר בית דין’, שיעבוד במסגרת ‘היתר המכירה’.