החברה היהודית בישראל מוצאת עצמה מעת לעת באותו ויכוח ישן סביב שאלת מעורבותה במשברים הומניטאריים הפוקדים את עמי העולם. המשבר האחרון, אחרון לשעה זו יש להוסיף בצער, הוא זה של פליטי דרפור. קבוצת פליטים מיוזעת ורצוצה נמלטת משואה המתרגשת עליה בארצה שלה. היא מגיעה לארץ ישראל לאחר מסע מפרך, הדומה לזה שעברו בני ישראל בזמנו, במדבר סיני, ומעמידה את החברה הישראלית בפני דילמה חברתית מוסרית מן המעלה הראשונה. בדילמה הזאת, שהסבה אי נחת לרבים, נחלקו שני מחנות: מן הצד האחד, היו מי שביקשו להרחיב את ערך החסד, להחיל אותו גם על הגרים הזרים הללו וקיבלו על עצמם לעשות מעשה למענם, כגון מתן מזון, מלבוש, דיור ותעסוקה. מן הצד האחר, היו מי שביקשו לצמצם את ערך החסד, לקפוץ את לבם, לקמוץ את ידם ולהצטדק בטענה המיושנת "עניי עירך קודמים", ובלשון בוטה יותר: צדקה תינתן אך ורק ליהודים. בשורות הבאות אבקש לטעון כי השימוש הרווח בטענת "עניי עירך" שגוי מן הבחינה היהודית מוסרית. כמו כן אבקש להציג תימוכין איתנים לחובה המוסרית שלנו לצאת חלוצים לקראת אותם גרים, שהתורה מחייבת אותנו לאהוב ושהנביאים ציוו אותנו לשמש להם כאור מוסרי (ישעיה מט, ו).

למאמר המלא של ד״ר יעקב מעוז ״עניי עירך״ לחצו כאן