הסברה שהיתה ברורה לתוספות לא היתה ברורה לרמב”ם (יסודי התורה ה, א-ב). ר’ חיים מבריסק (על הרמב”ם שם)[2] כתב בדעתו שאפשר להבין את הגמרא בשתי צורות, וממילא גם לשלול את דבריהם.

אפשרות אחת היא שבגלל שלא ידוע איזה דם אדום יותר – אין לעשות מעשה בשום מקרה אלא להמשיך את המצב הקיים (ולכן אם האדם פסיבי – חברו ימות). אפשרות שניה היא שבכל מקרה אסור לאדם לגרום לחברו למות, הן בצורה אקטיבית והן בצורה פסיבית, מפני שדין “יהרג ואל יעבור” נאמר בכל מקרה.

שאלה נוספת שיש לברר היא מה היחס בין הנהג לבין המכונית. אם דנים אותם כיחידה אחת – אפשר לומר שתוספות יתירו להרוג את החבר והרמב”ם יאסור. אבל אם נאמר שהרכב הוא ישות חיצונית ורואים אותו כמו ממון שמזיק, ייתכן שהאדם לא מסוגל למסור את נפשו ולסכן את עצמו כדי שהממון שלו לא יזיק לאחרים.

ראו כאן

[1] רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכות א-ב:

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

[2] חידושי ר’ חיים הלוי הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א:

דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמ’ הך סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי בתרי גווני: או דנימא דכיון דשקולין הם שניהם ע”כ ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה ועל מעשה בידים יהרג ואל יעבור, או דנימא דכיון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פקוח נפש, ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים דלעולם אין בה דין דחיה, וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני, וגם ברציחה גופה אם הי’ שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה ג”כ אמרינן כיון דשקולים הם ואין חבירו נדחה מפני פקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיון דלא חלה דין דחיה בהרציחה.

מסברת הגמרא  “דמך לא אדום יותר ” עולה בבירור שאסור  לרצוח באופן אקטיבי כדי להציל את נפשך .
ממילא , במקרה שלפנינו , מוסכם על כולם שאסור לנהג לסטות הצידה ולהרוג אדם אחר כדי להציל את עצמו מתאונה קטלנית .

השאלה שמתעוררת היא :
מה קורה במצב שבו אם הנהג  ימשיך ישר – חברו ימות והוא יחיה,
אבל אם הוא יטה את  ההגה עצמו ימות . האם גם כאן על האדם להירג ולא להרוג .

כאן לכאורה יש מחלוקת ראשונים :
התוספות  סברו שמותר לאדם להרוג את חברו בצורה פסיבית
(למשל כאשר זורקים אותו על תינוק והוא יכול להסיט את נפילתו ואז יהרג) ,
ולכן ניתן יהיה לנהג להמשיך ישר למרות שהוא יגרום למותו של חברו.

לעומתם , טוען הגר”ח בשיטת הרמב”ם , שגם כאן , חלה הסברא של סומקא דדמך
קרי:  אסור לאדם להרוג את חבירו גם בצורה פסיבית,
ולכן במקרה שלפנינו חובתו תהיה  להסיט את מכוניתו גם אם זה יגרום למותו .

לשמיעת הסיכום בהקלטה כאן