ניתן לשאול האם השמיטה חלה רק על החקלאי היהודי, או כשגם אם יהודים לא עובדים בה יש עליה מצווה לשבות.

ספר החינוך מלמד שאין רק איסור על האדם לעבוד בשמיטה, אלא יש מצוות עשה חיובית לשבות בשמיטה. לא מספיק ברור מדבריו כיצד אמורים לקיים את מצוות העשה הזאת.

אולם למעשה רבים מהאחרונים, ובראשם הרב קוק כתבו שהמצווה היא שהאדם ישבות ולא הקרקע, וזה רק הידור שגם הקרקע תשבות אם הדבר אפשרי.

לאור המצווה של הקרקע לשבות לפי חלק מהפוסקים, קבע הרב אוירבך שאדם שגר בבניין ויש להם גינה משותפת, ושאר הדיירים לא מוכנים לשמור את השמיטה, עליו להפקיר את חלקו בגינה, ורק לאחר השמיטה יוכל לזכות בה מחדש. כך גם יפקיר את חלקו בגינה אם משכיר את הבית עם הגינה לאחר, והוא לא רוצה להפקיר אותה.

דין דומה מצאנו לגבי מי שרוצה להינצל מכך שבהמתו תעבוד בשבת.

נחלקו המנחת חינוך והרב אוירבך האם כאשר אדם זורע לפני השמיטה והצמח משריש בשמיטה עצמה, הוא עובר על העשה של ושבתה הארץ.

המנחת חינוך סבר שכאשר הצמח משריש בארץ בזמן השמיטה, היא מפרה את העשה של השביתה. אולם הרב אוירבך כתב שכאן כולם יאסרו, מפני שההשרשה היא תוצאה של מעשי האדם.

התורה מזכירה ארבעה איסורי מלאכה בשמיטה:
זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לצד זה היא מזכירה את החובה שהארץ תשבות (מצווה חיובית)

חז"ל מלמדים שלא כל מה שמוזכר בתורה נאסר לגמרי. כך למשל זריעה נאסרה לגמרי, ולעומתה קצירה אין איסור מוחלט. ונחלקו הפרשנים האם מותר לקצור בכמות קטנה יותר או לשנות את צורת הקטיף.

בנוסף, ישנה מצוות ביעור, המחייבת במועד מסוים לבער את הפירות מהעולם.

קיימות שתי אפשרויות כיצד להבין את ההפקר בשמיטה, האם זו חובה על החקלאי להפקיר (ואם לא הפקיר אסור לקחת מהפירות), או שההפקר מתרחש מעצמו בגלל גזירת הקב"ה.